שנת 2013
חדשות ועדכונים
מדדי ניבוי לסיכון לתמותה במטופלים עם מחלת עורקים כלילית
לטענת החוקרים בפרסום זה, במדידת BMI (יחס גובה למשקל) בלבד מתעלמים למעשה מאוכלוסיה שה-BMI שלה נמוך או תקין אך סובלים מהשמנה מרכזית(בטנית), קבוצה שעשויה להפיק תועלת מיעוץ או טיפול בשל האפשרות לסיכון מוגדל לתמותה. בקבוצה שבדקו החוקרים, שהיתה בעלת BMI נורמלי אך סבלה מהשמנה מרכזית , היה סיכון מוגבר של 61% לתמותה בהשוואה לאלה שהיו בעלי BMI 30 (= השמנה) אך ללא השמנה מרכזית.
אין צורך להתעלם ממדד ה-BMI, הם כותבים, אך כדאי להבין את מגבלות אמצעי זה: יש לו קשר חלש עם כמות השומן בגוף. BMI גבוה מהווה גורם סיכון להתקף לב, אך קשה לנבא באמצעותו את הסיכון לתמותה, ועל כן מומלץ למדוד בנוסף גם את ההשמנה המרכזית, פעולה קלה מאוד לביצוע קליני (בעזרת סרט מדידה ומשקל).
פרדוקס ההשמנה, המוכר כתופעה לפיה דווקא אנשים עם BMI גבוה ממעטים למות ממחלות לב, נעלם כאשר במקום בודקים את ההשמנה המרכזית. החוקרים יצרו מאגר שכלל למעלה מ-15 אלף משתתפים עם מחלות לב, מ-5 מחקרים שבדקו את הסיכון לתמותה הקשור להיקף המותניים או ליחס בין המותן לירך. הגיל הממוצע של המשתתפים היה 66 שנים. לאורך תקופת המעקב, 4.7 שנים בממוצע, נרשמו כ-4700 מקרי תמותה. משתתפים במשקל רגיל אך עם השמנה מרכזית סבלו מהישרדות הגרועה ביותר בטווח הארוך.
החוקרים כותבים שדווקא משקל עודף או השמנה לפי מדד BMI לא מצביעים על סיכון גבוה יותר לתמותה ללא נוכחות של השמנה מרכזית עם דגש על סוגי השומן השונים: השמנה בטנית מסוכנת מהשמנה בירכיים. החוקרים ממליצים כי המטפלים ישימו לב לחלוקת השומן בגוף המטופל ולא רק לכמות השומן בגוף וה-BMI , מאחר שלהשמנה באיזור הבטן ובין איברי הבטן יש השפעה גם על עליה בלחץ הדם, דלקות, עמידות לאינסולין ועוד. דווקא המטופלים במשקל נורמלי עם השמנה בטנית עשויים להפיק תועלת רבה מהמלצות לפעילות גופנית וייעוץ והכוונה לגבי ירידה במשקל. ממצאי המחקר תומכים ברעיון כי הרופאים צריכים לשקול מדדים נוספים מלב מדדי ה- BMI בהערכת הסיכון לתמותה במטופלים עם מחלות לב. שילוב של מדד ה-BMI עם מדידת ההשמנה הבטנית מאפשרת להבחין בין אלה בעליה הסיכון הגבוה ביותר לתמותה לעומת אלה הנמצאים בסיכון נמוך יותר.
J Am Coll Cardiol. 2013;61(5):553-560